פסק-דין בתיק ת"א 21322-12-09

1.         התובעת טענה בתביעה הנוכחית כי הנתבע (להלן: " הבנק") גרם לה נזק באופן שבו הוא העמיד לפירעון את האשראי שניתן לה על ידיו. לטענתה, הבנק לא נתן לה הודעה מוקדמת בת 10 ימי מסחר בטרם הועמד האשראי לפירעון, ולו היה עושה כן - היתה התובעת פועלת באופן ששווי תיק ניירות הערך שלה ששימש ביטחון לאשראי שהבנק העמיד לרשותה, היה עולה בצורה משמעותית.

העובדות

2.         התובעת היא חברה פרטית אשר ניהלה את פעילותה בבנק. הבנק העמיד לתובעת אשראי שנועד לממן את פעילותה בשוק ההון. בחודש מאי 2007 העמיד הבנק לתובעת אשראי בשיעור של 3 מיליון דולר, בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים (להלן: " הסכם האשראי"). תיק ניירות הערך של התובעת שימש כבטוחה לאשראי. שוויה של הבטוחה - קרי שוויו של תיק ניירות הערך של התובעת, השתנה בהתאם לאופי ההשקעות של התובעת ולמצב השוק. התובעת עסקה במסחר בניירות ערך זרים באמצעות מנהלה מר דן לוי (להלן: " לוי"). מר לוי הוא מנהל תיקים ותיק ומנוסה, ובעל ניסיון של עשרות שנים במסחר בשוק ההון.

3.         בהסכם האשראי פורטו התנאים השונים להעמדת האשראי על ידי הבנק. אחד התנאים היה כי התובעת תשמור דעל יחס כיסוי של 125% בין שווי תיק ניירות הערך שלה לבין גובה האשראי שהיא מקבלת מהבנק. יחס הכיסוי נועד להבטיח שאם התובעת לא תשיב את האשראי לבנק - יוכל הבנק להיפרע את האשראי במלואו באמצעות מימוש תיק ניירות הערך של התובעת.

4.         מחודש מרץ 2008 ואילך - כך טוען הבנק, ירד יחס הכיסוי מתחת ליחס שנקבע בהסכם האשראי. לגירסת הבנק, הוא פנה טלפונית באמצעות נציגתו, הגב' פליאת הרשקוביץ (להלן: " הרשקוביץ") אל התובעת החל מחודש מרץ 2008 בקשר ליחס הכיסוי. התובעת טענה כי הבנק פנה אליה רק במהלך החודשים מאי - יוני 2008. כן טענה התובעת כי בפניות אלה ציינה פקידת הבנק רק כי קיימת בעיה ביחס בין הביטחונות לאשראי. לגישת התובעת, הבנק לא קצב לה לוחות זמנים במסגרת פניות אלה ביחס למועד בו עליה להביא לשיפור במצב הביטחונות. הבנק אף לא דרש ממר לוי, לגרסתו, להזרים סכומי כסף נוספים לחשבון, או לצרף לחשבון ביטחונות נוספים. לכן, לא היה למר לוי יסוד לחשש  - גם לאחר הפניות של הבנק אליו - כי הבנק יבקש להעמיד את האשראי לפירעון מיידי. 

5.         הבנק טען כי לאחר שהוא פנה אל מר לוי, ולאחר שחרף הפנייה הזו, לא בוטלה החריגה ביחס הכיסוי, נערכה ביום 15.6.08 פגישה בין נציגי הבנק לבין מר לוי במוקד העסקים של הבנק. גם בפגישה זו בקש הבנק ממר לוי לפתור את הבעיה ביחס הכיסוי. לאחר הפגישה, הציע מר לוי (לגרסת הבנק; מר לוי טוען כי הבנק הוא שהציע זאת), להעמיד את דירת המגורים בה הוא גר כבטוחה נוספת לאשראי. הבנק שקל את ההצעה וסירב לה מטעמים שיפורטו בהמשך.

הבנק טען כי ההחלטה הזו היתה החלטה סבירה שהתקבלה על ידיו כדין. מנגד, לטענת התובעת, החלטת הבנק לסרב להצעה לשעבוד דירת המגורים היתה החלטה רשלנית שהתקבלה ללא כל דיון, וכאשר ככול שהיו בעיות בהצעתו של מר לוי - ניתן היה לפתור אותן. לגישתה של התובעת, גם במהלך הפגישה ביום 15.6.08 (שהתובעת אינה כופרת בקיומה), הבנק לא הציב לה אולטימטום ביחס למועדים במסגרתם עליה לתקן את החריגה.

6.         לגישתו של מר לוי, לאחר הפגישה ביום 15.6.08, הוא עצמו פנה ביום 26.6.08 אל הבנק כדי לברר מהי עמדת הבנק ביחס להצעתו לשעבוד דירת המגורים. הוא טען כי הגב' הרשקוביץ השיבה לו כי ועדת האשראי מתכוונת לדון בהצעה שבוע לאחר מכן. למרות זאת, באותו יום עצמו, מספר שעות לאחר אותה שיחה, התקשרה הגב' הרשקוביץ אל מר לוי והודיעה לו על החלטתו של הבנק להעמיד את האשראי לפירעון (החלטה שלגישת התובעת עומדת בסתירה לדברים אותם אמרה הגב' הרשקוביץ למר לוי בשיחה הקודמת מאותו יום). הבנק איפשר לגישתו לתובעת להמשיך למכור את ניירות הערך בעצמה, תוך שהבנק הורה לתובעת לפרוע בכול יום לפחות 2 מיליון ש"ח מסך יתרת החובה שעמדה בחשבון בגין ביטול האשראי.

7.         התובעת טענה כי ההודעה בדבר העמדת האשראי לפירעון נמסרה למר לוי ללא שניתנה לו שהות סבירה קודם לכן, שהות שהיתה אמורה לאפשר לו לנקוט בפעולות למניעת נזקים. עוד טענה התובעת כי הטעם האמיתי להחלטת הבנק היתה התנהלות היסטרית ובלתי רציונלית של הבנק, שנבעה מפאניקה שאחזה בו - לאור הירידות שהיו בשווקים באותה עת. לגישתו של מר לוי, הוא פעל בהתאם לאינדיקציות הכלכליות, והתאים את תיק ניירות הערך שלו לירידות בשווקים.

8.         אין מחלוקת כי ביום 1.7.08, במסגרת פגישה בין נציגי הבנק לבין מר לוי, פגישה שהתקיימה לגישתו של מר לוי לאור הפצרות שלו מהבנק, נמסרה למר לוי הודעה כתובה מהבנק (נספח י"ט לתצהירו של מר לוי). במכתב הודיע הבנק למר לוי כי

" מסגרות האשראי בחשבונך מבוטלות החל מיום 5.7.2008 והינך נדרש לכסות את מלוא יתרת החובה בחשבון העומדת היום על סך 10,584,362 ש"ח (לא כולל ריבית מיום 1.4.2008)".

הבנק הוסיף וציין באותו מכתב כי:

" הינך נדרש לממש את תיק ני"ע שבחשבון ולהקטין יתרת החובה בגין הפעילות בני"ע בסך 2,000,000 ש"ח בכול יום. אם לא תעשה כן לאלתר, נממש ללא כל התראה נוספת לאלתר את הביטחונות שבידינו...".

9.         התובעת טענה כי עמדתו של הבנק היתה מבוססת על טעות שלו, כאשר הבנק היה סבור כי קיימת חריגה של 400,000$, בעוד שבפועל היה מדובר בחריגה של 1% בלבד ממסגרת האשראי. מעבר לכך, לזכות התובעת עמד שעבוד של כלי רכב, וכן עמדו לבנק ערבויות אישיות של מר לוי ורעייתו. התובעת הוסיפה וטענה כי הבנק היה צריך לדעת כי מר לוי התכוון לפעול במלוא האחריות לאור המצב בשווקים ובהתאם לו, בלא לסכן את כספי הבנק. לכן היה על הבנק לבטל את ההוראה האוסרת על מר לוי לרכוש ניירות ערך, ולדון בהצעתו של מר לוי לשיפור הביטחונות.

עוד יש לציין, כי לגישתו של מר לוי לא הוטלו כל מגבלות על פעילותו בתיק ניירות הערך בימים 26-27 ליוני 2008. בימים אלה, מכר מר לוי לגישתו ניירות ערך שהם מותאמים לשוק, ורכש ניירות ערך "הפוכים להתנהגות של השוק" (ר' עמ' 49-50 לפרוטוקול), באופן שהביא לשיפור יחס הכיסוי בתיק. 28-29.6.2008 לא היו ימי עסקים, ומיום 1.7.2008 ואילך פעל מר לוי כפי שדרש ממנו הבנק לפעול (ר' עמ' 47 לפרוטוקול).

10.        מר לוי פנה אל הבנק במכתב מיום 2.7.2008 (נספח כ' לתצהירו של מר לוי), בו הוא העלה את גרסתו ביחס לאירועים, ואת טענותיו כלפי הבנק. הבנק השיב לפניית התובעת במכתב מיום 9.7.08 (נספח כ"א לתצהירו של מר לוי). לאחר שהתובעת פעלה כפי שהבנק הורה לה, ומכרה את תיק ניירות הערך שלה, נותרה בחשבון יתרת חובה בסכום של 67,000 דולר, שכוסתה באמצעות הלוואה שהבנק העמיד לתובעת.

טענות הצדדים

11.        התובעת טענה כי הבנק נהג שלא כדין, הפר את חובותיו כלפיה וגרם לה נזק. לגישת התובעת הבנק לא נתן לה התראה מוקדמת בטרם הוא הודיע על החלטתו להעמיד את האשראי לפירעון מיידי, אף שהיה עליו לתת לתובעת - בטרם העמדת האשראי לפירעון - התראה מראש של 10 ימי מסחר. מעבר לכך נטען כי הבנק כלל לא היה רשאי להפסיק את האשראי לתובעת, לאור מכלול הביטחונות שהתובעת העמידה לרשותו, ולאור נכונותה של התובעת להעמיד ביטחונות חיצוניים נוספים שהיו מביאים לכך כי היא תעמוד ביחס הכיסוי הנדרש בהסכם האשראי (קרי 125%).

12.        התובעת ציינה כי את פרק הזמן של 10 ימי מסחר יש למנות מיום 1.7.08 - הוא היום בו הודיע הבנק לתובעת בכתב על החלטתו להעמיד את האשראי לפירעון מיידי. כן נטען כי פרק הזמן הוא 10 ימי מסחר, ולא 10 ימים קלנדריים - כפי שהבנק טוען. המסקנה לפיה מדובר ב-10 ימי מסחר עולה - כך נטען - מהוראות חוק שונות, ממערכת ההסכמים בין הצדדים ומההלכה הפסוקה. מסקנה דומה עולה גם מנהלי הבנק - כך טוענת התובעת, וממצגי הבנק - אשר לא קצב לתובעת לוחות זמנים, ולא הציג למר לוי "אולטימטום" לשיפור הביטחונות.